משנת ארץ ישראל על משנה יומא א׳:ד׳

4 כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה – בשישה וחצי הימים הראשונים היה הכוהן הגדול אוכל כרצונו, אבל ערב יום הכיפורים עם חשיכה – זו הסעודה המכונה כיום "סעודה מפסקת". קדמונינו לא הכירו שם מיוחד לסעודה זו, ורק הראשונים מזכירים את המונח. ברם, הסעודה החגיגית בערב החג נזכרת כבר במשנה. המשנה קובעת שבארבעה מועדים בשנה נהוג לאכול בשר, וחכמים מעודדים את הדבר, "וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל" משנה, חולין פ"ה מ"ג. זה היה, אפוא, מנהג גלילי. האמוראים מדברים בשבחה של הסעודה, והבבלי קובע שמי שאכל בתשיעי כמי שצם בעשירי פא ע"ב. הסיפור על "יוסף מוקיר שבת" שהקפיד לאכול דג מסופר בבראשית רבה על ערב יום הכיפורים בראשית רבה, יא ד, עמ' 92, ברם, דומה שראיה זו מפוקפקת במקצת, שכן בשאר המקבילות המעשה מסופר על ערב שבת. אבל בספרות האמוראית יש ראיות נוספות על סעודה חגיגית באותו יום. אנשים שהתגוררו ועבדו רחוק מביתם חזרו בתאריך זה לביתם. עם כל זאת, אין לדעת האם נחשבה סעודת ערב יום הכיפורים לחגיגית כבר בימי הבית.

5 לא היו מניחים אותו – את הכוהן הגדול. בקטע גניזה אחד ג1 במקום "מניחים" כתוב "מונעים", המשמעות הפוכה ונראית כטעות סופר, לאכל הרבה שהמאכל מביא את השינה – כפי שנראה להלן היה אסור לכוהן הגדול לישון בערב יום הכיפורים. התלמודים מוסיפים ומונים את התפריט של הכוהן הגדול: האכילו אותו מאכלים האמורים לצמצם את הסיכוי למקרה קרי ירו', לט ע"א; בבלי, יח ע"א. דומה שאין זו מסורת אלא פרשנות, ספרותית במקצת. הכוהן הגדול היה ער, וסביבו אנשים שדאגו להעסיקו. מחצות הלילה החל לעבוד. הסיכוי שבנסיבות אלו ייטמא היה קטן. ושוב לפנינו מקרה נוסף של הפרזה הלכתית בהלכות המקדש ונוהגיו. יוסי בן יוסי ונחמיה בן שלמה מזכירים בפיוטיהם את החשש לטומאת קרי, וכן משולם ברבי קלונימוס בפיוטו "אמיץ כח", וכן הפיוט "אזכר סלה" האיטלקי. מהר"צ גיאת ו"באין כול" מעדיפים את הסבר המשנה "כי אוכל מרדים".